.לפעמים זה מעיר אותי בלילה.. הזיכרון הזה שמתגנב לי לחלומות

.אני קמה בהרגשה מלוכלכת, כאילו הרגע זה קרה שוב

זה תוקף אותי פעמיים או שלוש בחודש, כשאני בתקופת לחץ בעיקר.. וכולכם וודאי יודעים

.כמה לחוצה כיתה יא׳

.אז.. הייתי כבת שלוש עשרה. ונגזלה ממני הילדות שליֿ

 ?חייתי אז באשליה, שהעולם טוב, שלי? לי זה לא יקרה. מה הסיכוי

 

זאת הייתה חופשת חנוכה. זה קרה כשהייתי בדרכי לחברה טובה. ראיתי אותם, הם קראו

.לי. הרגשתי ביטחון עצום שאפילו לא הסתכלתי לעברם, אלא המשכתי ללכת

  .אני זוכרת את התקף הלב הקטן הזה כשהוא תפס לי את היד, את הצמרמורת

..אך אני לא זוכרת בכלל ששמעתי אותו קם ממקומו ומתקדם לכיווני

.מכאן והלאה, הביטחון המזויף שלי נעלם

הוא משך אותי לעבר ארבעת חבריו, הם ישבו על ספסלים בגינה הזו, אותה גינה ציבורית

שהייתי משחקת בה כילדה. אולם, מאז היא נהפכה חד משמעית לגיהינום עבורי. אני 

זוכרת שהוא השאיר לי את סימני הציפורניים שלו על עורי, ממש כמו חריצים קטנים מרב

.כוח משיכתו למקום ישיבתם. כמובן שבשבילם זה היה נורא מצחיק

.ואני? אני קפאתי.. כמו ילדה מטומטמת

הילדה שתמיד מנהיגה בביטחון פשוט קפאה ונתנה להם במפורש לעשות כל מה שהם

.רצו לעשות בי. והם לקחו את ״האישור בשתיקה״ שלי כמאוד מזמין

אני לא זוכרת במפורש שבכיתי. אבל פניי היו יבשות מדמעות שהתייבשו והטעם המלוח

.שלהן מילא את פי

 

הוא קם ואני אחריו, הוא תפס את פניי והתחיל לנשק אותי בחוזקה. ניסיתי להתנער

.ממנו אך הוא תפס אותי חזק יותר, נועץ את ציפורניו בבשרי כשחיה נועצת בטרף

בפירוש הייתי הטרף שלו. חבריו צוחקים מאחורה, ופיו הסריח מערבוב לא מוצלח שלֿ

.ודקה ורדבול.. כאן הוא החל לנהוג באלימות

הוא תפס את שיערי והתחיל לגעת בחזה שלי, ידו ממששת וחוקרת. אני לא יודעת מה משך

אותו בחזה של ילדה בת 13.. חבר שלו קם והתחיל להרים את חולצתי, אני זוכרת את הקור

של דצמבר באותו הלילה. הם נגעו לי במקומות שלא חשתי בעצמי, שלא הרשתי לאנשים

הכי קרובים אלי לראות. אותו אחד שהרים את חולצתי נצמד אלי מאחור. הרגשתי איך הוא

.מצמצם כל מרחק ואוויר שהיו בנינו עד כדי כך שנהיינו שלושתנו נראים בתנועה מזעזעת

.מסתבר שהחזה שלי לא הספיק להם. הם הורידו לי את המכנס לאט לאט

אני זוכרת שלא צעקתי או נלחמתי בהם. הייתי קפואה. רק לחשתי להם בבכי לא מורגש

.את המילה ״בבקשה״ שוב ושוב ושוב

אני לא חושבת שהם שמעו אותי, או שהם שמעו וזה לא עניין אותם כי זה לא שינה את

.התנהגותם

.אני זוכרת יותר מכל דבר את הכאב החד הזה כשהאצבעות שלו חדרו פנימה

.מאז לא הייתי אותו הדבר. צרחתי. הוא לא חדל, לא משנה כמה התרפסתי בפניו

המקום הפרטי שלי הפך לציבורי. הפך למשהו שכולם יכולים לראות ולגעת. באותו רגע

אני נהפכתי לחפץ, לחפץ שלהם, לא עניין אותם מה אני חושבת על זה שהם מזהמים את

.הגוף שלי. הם השתמשו בי וזרקו אותי - חפץ

 

אני זוכרת שהסתכלתי הצידה וראיתי את אחד החברים שלהם, אחד מהחמישה, הוא היה

.בן 17 כמותם. הוא לא הצטרף לצחוקם ולא הגיב, רק הסתכל עלי

הצמרמורות האלו של הפחד לא הפסיקו. אני זוכרת שאחד מאלו שנגעו בי ליקק אותי

.בצוואר בפראיות. ואז קרה אותו הדבר שממנו פחדתי הכי הרבה

 הוא הוציא מהכיס שלו קונדום. אני לא אשכח את התגובה של אותו ׳שתקן׳.. זה שרק

.הסתכל עלי. הוא הפנה את ראשו לחבר שלו, אותו אחד עם הקונדום וקם ממקומו

הוא אמר ״זה מספיק״. והמציא תירוץ כלשהו שהוא מכיר את המשפחה שלי.. שהוא לא

רוצה להסתבך. העובדה שהוא שיקר למעני לא עניינה אותי באותו ברגע, אלא המבט של

אותו אחד עם הקונדום שהתחיל את הכול, הוא הסתכל אליו במבט קר כל כך שחששתי

.שממש יוכל להקפיא אותו באמצעות עיניו. התפלאתי ששני אלה יכולים להיות חברים

אבל הוא שינה את פרצופו הקר וצחק. הוא החזיק אותי שוב, נגע בכל גופי שוב, נתן

:לחבריו לעשות כרצונם בי שוב.. ואז, הוא לחש לי משפט שתמיד יהיה חרוט בראש

 ״יש לך מזל, לימדתי אותך שיעור כמו שאף אחד לא יוכל ללמד אותך.״

.ואז הוא נתן לי עשרים שניות לברוח

.אוי, כמה שהוא צדק. השיעור הזה נחרט לי לכל החיים, אני לעולם לא אשכח אותו

אני זוכרת שבשניות הראשונות לא זזתי. לאחר מכן התחלתי לרוץ. לא רצתי לכיוון שממנו

.באתי, כלומר הביתה. רצתי לאותה חברה, ליעד הקודם שלי

 

..יום למחרת כשחזרתי הביתה רצתי למקלחת ופשטתי את הבגדים. הסתכלתי במראה

אני זוכרת שנגעלתי ממה שראיתי. נכנסתי למקלחת והסטתי את הוילון עד הסוף כדי שאני

.לא אוכל לראות את הגועל שהשתקף שם במראה מולי.

.זאת לא הייתה אני. אלא זונה אחת

שנתנה לחמישה בחורים לעשות בה כרצונם ללא התנגדות, שקפאה כמו מטומטמת. אני

זוכרת איך האשמתי את עצמי, ואת המקלחות הבלתי פוסקות באותו היום, כיוון שתחושת

.הגועל לא ירדה ממני

 

יומיים לאחר המקרה הזה ניסיתי להתאבד. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני תקועה

בתוך הגוף הזה. הייתי לבד בבית, התזמון היה מושלם. אני לא יודעת אם אתם זוכרים אבל

.הייתי אז רק בת 13. כמו שאתם בטח מבינים, ניסיון ההתאבדות נכשל

מאז הבנתי שאני לא רוצה למות. אני רוצה לסבול. אני צריכה להעניש את עצמי על שנתתי

.להם להשתמש בי ולזרוק אותי כחפץ

.אז התחלתי לחתוך ורידים.. וכל דבר קטן היה משפיע עלי לחתוך עוד

מאז נכנסתי לפרויקטים, פרויקט חתכים, פרויקט פרפר, פסיכולוגים ומייעצות. שום דבר לא

.לא באמת עזר לי. הייתי שקועה בדיכאון של עצמי

.אני לא אכנס לסיפור של כיצד נגמלתי, אותו אספר בהזדמנות אחרת

אני נקייה מחתיכת ורידים כבר תקופה של חצי שנה. אבל אני בחיים לא אהיה באמת

. נקייה. אני מודה שאני מתגעגעת לזה, ולפעמים זה מאוד מפתה לחזור לזה

הסכין או הלהב על העור שלי והדם החמים והמנחם היו הדברים היחידים ׳שהבינו אותי.׳

.הייתי מוקפת אנשים, אבל הייתי לבד

התבגרתי מהר מידי. לפעמים הרגשתי כאילו יש לי סכינים קטנות בגרוני, אשר גורמות לי

.לקשיי הנשימה הללו, לחרדות

 

.אני מיוזעת במיטה, מסתכלת על התקרה ומנסה לצאת מאותה טראומת חלום הזו

..מהזיכרון הזה

אומנם הסיוטים מתחילים כשאני הולכת לישון, אך הם אינם נגמרים כשאני קמה.. הם

.ממשיכים והם ילוו אותי לאורך כל החיים שלי

.אני חיה בסיוט שלא נגמר

.והלוואי שרק יכולתי להתעורר

 

 

להלן פוסטר דיגיטלי בנושא הטרדות מיניות שנוצר על ידי רז ממי.
שם אפשר לראות אתרים לנפגעות תקיפה מינית, סרטוני הזדהות והסברה וכדומה.

https://www.thinglink.com/scene/651063320354226178

לכניסה לפוסטר לחצו על התמונה בראשית העמוד או שתעתיקו את הקישור.