top of page

הצללים שלי

רז ממי. 12/12/14. 13:40

 

.הראש שלי מלא במיליון מחשבות

 .רובן על מה שהייתי רוצה לעשות לעצמי, האחרות על כמה שאני לא מסוגלת

.אני שקטה, דבר שממש לא אופייני לי. אני בוכה, אבל רק מבפנים

.אני יודעת שלא טוב לי, וכאשר לי לא טוב, גם לאחרים אני לא עושה טוב

?אבל מי כאן אמור ללמד אותי איך להיות מאושרת? מתי הוא יבוא

.העולם המחריד שלי חי בעולם האמיתי, ההבדל ביניהם שרק אני יכולה לראות את העולם המחריד

.ושם השמיים שחורים, עננים לא נראים בהם. במקום יונים לבנות מופיעים עורבים שחורים כזפת

.האוויר עכור מריח סיגריות ואלכוהול, הכל פג תוקף בעולם הזה, פשוט הכל

.לאנשים כאן יש לב שחור משחור והם מחייכים חיוכים צבועים אחד לשני

.ובעולם הזה, אני מחפשת אחר האושר שלי

.מכאן והלאה, הצבעים מנחים אותי, אני מתרחקת כמה שאפשר מהאפלה, מהשחור

בסופו של דבר אני רואה בית, בית גדול עם שטח דשא רחב.. אני כמובן משערת שזה דשא כיוון שהעלים לא בצבע ירוק

.אלא בצבע דם, בצבע של צער

.גדר הבית חלודה ונעולה במנעול זהוב, לכן אני מטפסת מעליה, משהו בתוך הבית הזה מושך אותי להיכנס

דלת הבית פתוחה, מזמינה אותי פנימה. אך מראה הבית מפנים לא מזמין כלל - תמונות שבורות, זכוכיות על הרצפה, מנורה

.אחת דולקת בצבע ירוק מצמרר, האוויר בבית חונק אותי עד הרגשת חרטה

.מצד ימין אני רואה גרם מדרגות, אני מהססת. ולמרות זאת עולה אט אט באותן המדרגות שנראות כלא נגמרות

.בסופן יש דלת. דלת לבנה, דבר שמאוד מוזר כי בעולם המחריד שלי הצבע לבן לא קיים, בטני מתהפכת

. אני מנסה לפתוח את הדלת והיא חורקת למגע ידי. החדר שחור ואפור ויש בתוכו ריח של סוכר שרוף. מתוק אך מחניק

.טעם של מתכת עולה לי בפה

.באמצע החדר אני מגלה שידה קטנה שעליה מונחת קופסה קטנה. משהו כאן מרגיש לי לא בסדר

אני פותחת את הקופסה ומוצאת שם פתק, פתק בצבע לבן. אולי הדרך לאושר כתובה שם, הרי בחיים לא ידעתי אושר, או

.איך הוא נראה

!אני פותחת את הפתק והוא ריק, אני הופכת את הדף והוא ריק! לבן וריק

,תחושת אכזבה מוכרת ממלאה את הבטן שלי

.אני מבינה שכנראה אלוהים לא ברא אותי עם היכולת למצוא אושר, וזאת לא אשמתו כמובן

.זאת אשמתי, זאת תמיד הייתה אשמתי

..החלון שבקומה העליונה נפתח מעצמו

.הבית מרמז לי משהו, העולם מרמז לי משהו

.אני מתקדמת אל החלון

.הפתק נמצא מקומט בידי

.אני נושמת את ריח המתכת והסיגריות בפעם האחרונה

.אני לוחשת את המילה 'סליחה' בפעם האחרונה

..עוצמת עיניים

.וקופצת

 העצה שלי: 

אני יודעת מה זה להרגיש כאילו אתה אחר מכל העולם. להרגיש שכל האנשים צבועים אליך.
אבל זו טעות להרגיש כך. כי אולי לא כולם נחמדים כמו שאנו חושבים, אך גם להפך, לא כולם יאכזבו אותנו.
תתחילו לתת אמון, לא בכל אחד, באלה שאתם יודעים שצריך לבטוח בהם אבל אתם מפחדים.
אל תגיעו למצב שאתם מוותרים. לעולם. זה הדבר הכי מטופש לעשות.

ואני גם אסביר למה.
הגעתם עד הנה, עשיתם משהו, השפעתם על מישהו בעולם הזה גם אם אתם מתכחשים לדבר. יש לפחות אדם אחד שאתם חשובים לו יותר מהכל. נתחיל מההורים, אחים, חברים הכי טובים, לחלקנו גם יש בן זוג.
אז מה הטעם בלהתייאש? קשה באימונים וקל בקרב.

גיל ההתבגרות מכין אותנו לדברים גדולים יותר, שלא בהכרח קשים, אבל אם כן, אז יהיה לנו את הניסיון לעבור אותם בקלות.

קחו את עצמכם בידיים, תעבדו קשה יותר, אל תייאשו ותראו את התמונה הגדולה.

העולם לא אפור ושחור, הוא גם לא ורוד, אבל אתם יכולים לעשות את העולם שלכם ורוד.

כי אם לא אתם, אז מי יעשה את זה?

 

 


 

 

*הפתרונות שכתובים באתר ואלו שנראים בסרטונים הם חוות דעת מניסיון אישי של ילדים בגילאי ההתבגרות. זוהי אינה עצה מאדם מקצועי, ואין להסתמך רק על הדברים הללו, בנוסף באתר אנו פונים לזכר ולנקבה בטקסטים שונים כאחד, לא משנה למין המצוין בכתוב.

 

bottom of page