זה אולי קרה לחלקכם פעם.
הרגע הזה שאתם נכנסים לבית הספר ולא יודעים איפה אתם נמצאים.. הרגע הזה שאתם נכנסים לכיתה ולא מכירים אף אחד. 
עם מי לדבר? עם מי לצחוק? מי ידבר איתי ומי לא?
אתה חדש , לא מכיר אף אחד, אין לך חברים כאן.
עברת בית ספר, פתחת דף חדש, דף נקי ללא שום קשר לעבר.

המחשבה הזאת לא יוצאת מהראש. המחשבה של מה לעשות? להיות בשקט? לנסות ליצור קשר?
אולי הם ייגשו אלי.. או שהם בכלל יתעלמו ממני. יכול להיות שהם בכלל יצחקו עלי.
אתה חדש.

לכל אחד יש את החברים שלו, אז למה שהם יקבלו אותי..?
אתה לא יודע מה לחשוב, אתה לא יודע מה לעשות. עד שמגיע הצלצול הגואל.

אתם עוברים לשבת במעגל, כולם מכירים את כולם, זורקים אחד לשני כינויים ושמות חיבה. אבל אותי? אף אחד לא מכיר. 
התור מגיע אלי וכולם מסתכלים, לא יודעים מי הילד החדש ולמה הוא לא מדבר. לקחתי נשימה, אמרתי את שמי ונתתי לתור להמשיך כשאני יושב בשתיקה עד שיצאנו להפסקה. 

בהפסקה רב התלמידים הסתכלו עלי, אבל רק מעט ושאלו מי אני? למה לא למדתי איתם עד היום?
בהתחלה התביישתי אבל לבסוף נפתחתי. הם אלה שגרמו לי לרצות להיפתח ולדבר.
הנמרצות שלהם, מצב הרוח שלהם הוא זה שנתן לי את הביטחון לגשת ולדבר יום אחרי יום.
התגברתי על הפחד של עצמי. פתחתי סוף סוף את הפה.
למרות שבהתחלה נכנסתי עם חששות ואפילו בלבול, בסופו של דבר שכחתי ממה פחדתי וממה חששתי. הרי הם ילדים בגילי, בדיוק כמוני.
עברה שנה, היום? יש לי חברה מדהימה, קבוצת חברים שלא עוזבים אותי לרגע, וביטחון עצמי שרק דוחף אותי למעלה יותר ויותר.

אני טעיתי בחששות שלי, אני התאמצתי ולמרות הפחד שלי דיברתי.
מה איתכם?