היא מסתכלת במראה וניהנת להסתכל. היא אוהבת את מה שהיא רואה ומחייכת לעצמה. היא מרעיפה על עצמה מחמאות. ואני שואלת את עצמי למה אני לא יכולה להיות גם ככה? למה אני כזאת חסרת ביטחון והיא בדיוק ההפך ממני?

כשאני מסתכלת במראה אני לא מתלהבת, אני לא מחבבת את מה שאני רואה ואני ממש לא זורקת על עצמי מחמאות ממש לא. אלא בדיוק ההפך..

אני מסתכלת במראה וחושבת לי- מה היה קורה אם הייתי פחות שמנה, אם היה לי חזה יותר גדול והפנים שלי היו קצת אחרות ושונות.

מה היה קורה אם האוזניים שלי לא היו כאלו גדולות ושלא נדבר על האף העצום שיש לי ..

אם העיניים שלי היו בהירות יותר...

אז אני חושבת לעצמי .. מה היה קורה אז? אז הייתי יפה? אז הייתי ניהנת להסתכל במראה? את כל חוסר הביטחון הזה אני לא מראה לאף אחד.

למדתי לא להפגין חולשות.

אז כשאני יוצאת לבית ספר או לכל מקום אחר אני לובשת "חליפה של ביטחון". "החליפה" הזו מורכבת משלושה חלקים:

הראשון- איפור: האיפור שאני שמה כל פעם כדי לנסות לשפר את המראה שלי ואת מה שאני לא אוהבת בי . להסתיר הכל עם האיפור.

השני- פירסינג: עגילים שאני עשיתי כדי לייפות את האיבר המסויים הזה אם זה באוזן באף או בטבור. כדי לייפות את המקומות האלה.

השלישי והאחרון הוא בעצם האישיות שלי , חוסר האמון שלי בעצמי, החשש מכישלון, החשש לאכזב אחרים. אני מתעסקת הרבה במה יגידו עליי? מה עכשיו אומרים עליי? מה יחשבו עליי אם אני אעשה מעשה כולשהו? למה דימוי הגוף שלי הטא כל כך שלילי ? מה היה קורה אילו הייתי נראית אחרת? זה היה משפיע על חוסר הביטחון שלי? הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש ואני שואלת אתכם האם אנחנו נולדים חסרי ביטחון או שאנחנו רוכשים אותו במהלך חיינו?